על בית ספר באבל ועל שותפות גורל

לפני חודש פנתה אליי רכזת הייעוץ בבית הספר וביקשה ממני להתלוות אליה במהלך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. בחוכמתה היא ידעה שהיום יהיה יום מיוחד וחשוב ביותר עבור התלמידים, הצוות ובית הספר עצמו.

התחלנו את היום שלנו בסיבוב ברחבי בית הספר. במרחבים הפתוחים, בבניינים השונים ובחלק מהכיתות. רצינו להיות שם בשביל התלמידים והצוות, להרגיש את השטח ולראות אם יש מישהו או מישהי הזקוקים לסיוע. בסיבוב שלנו חשנו את השקט שאינו בהכרח אופייני לימים הסואנים והעמוסים בשגרת בית הספר.

הכיתות היו שקטות וסגורות, כל כיתה התכנסה יחד עם המחנכת שלה ועיבדו יחד כקבוצה את היום המורכב הזה. הרגיש כי כל קהילת בית הספר – תלמידים וצוות כאחד – עסוקים בקשב רב בעיבוד היום הזה. עשייה חינוכית במיטבה שמעצימה את קהילת בית הספר.

בין הכיתות ראינו תלמידים וצוות שמתקשים להכיל את היום הזה, האמת היא שכולם התקשו להכיל את היום הזה. הגבולות בין התלמיד למורה ביום זה התטשטשו וטוב שכך. בסופו של דבר, כולנו עוברים יחד את אותה טראומה, שעדיין חיה בתוך נפשנו.

עם סיום הסיבוב בבית הספר התכנסנו יחד לרחבת הטקסים עם כל קהילת בית הספר. הירוק הפך ללבן אחיד, בארגון יסודי מלא באכפתיות, יצירתיות וחשיבה ישבו כל באי בית הספר לפעולה אחת משותפת – הנצחה של גיבורי וגיבורות ישראל, אך גם באופן ספציפי, של שני גיבורים וגיבורה אחת שנקטפו מאיתנו בטרם עת בחודש הראשון של המלחמה. באמצעות מילים, מוזיקה וריקודים ניסה בית הספר לעבד את האובדן הקשה.

לא הכרתי את הנופלים, חלקם היו כמעט בגילי, אבל לסיפורו של נופל אחד נחשפתי דרך ציוריו שהוצגו בתערוכה בבית הספר. נפעמתי מהיופי של ציוריו ודרכם מיופי נפשו של אותו לוחם שהקריב את חייו כדי שאוכל לכתוב את הקטע הזה. לצד התרחבות ליבי הרגשתי את כאב הלב, ממש כמו סכין בתוך הלב שאותות הכאב שלו הדהדו בכל גופי. איזה אובדן, איזה אובדן לעולם ולמדינה שלנו. לוחם ואומן – השילוב הכי מוצלח בעולם. היופי שהעולם היה אמור להרוויח דרך היצירתיות פורצת הגבולות שלו אבד ולא ישוחזר לעולם. ריק שמכלה כל לב.

המיקוד בסיפורו האישי הבהיר לי את משמעות היום הזה. זהו יום של אבל אישי. הנופלים לא היו מוכרים לרוב קהילת בית הספר, אך האהבה אליהם נשמרה, גם לאחר יותר מעשר שנים, בזיכרון בית הספר. בית הספר שתפקידו לגדל את ילדינו ולתת להם את המרחב להכיר את עצמם ואת העולם. מתוך התקווה שימצאו את מקומם בקהילה ויהוו מרכיב קטן אך משמעותי בפסיפס החברה הישראלית.

סיפורם של נופלי בית הספר הדגיש עד כמה הוא הצליח במשימתו. אחת העשירה את החברה שלנו כאשת חינוך מסורה ומוכשרת, והאחר כמוזיקאי מחונן. כל אחד מהם תרם את חלקו הייחודי והפך את החברה הישראלית ליפה וחזקה יותר. אך הם אינם עוד, והכאב על אובדנם הורגש לאורך כל הטקס. תלמידים וצוות כאחד אבלים ומנסים להבין כיצד להמשיך הלאה. לרגע, כולם היו מאוחדים כבית ספר אחד, יפה בכל מרכיביו - המרחבים, הארגון והקהילה.

כאחד, בית הספר, בהתבוננות פנימית, ניסה להיזכר בנופלים. התבוננות שלא התאפשרה בימים הנוראים של מותם של 3 הנופלים, כי נדיר שיש יום שבו בית הספר עוצר את כל פעילותו לטובת פעילות אחת – התבוננות. זו המשמעות של היום הזה עבור בית הספר. זמן לחשוב, להרגיש ולכאוב. בהתבוננות על הקהילה (ועל עצמי) דמיינתי אותה מעבדת את הכאב על העבר, את החששות לגבי עתידנו ואת הקושי הבלתי נסבל לחיות במציאות שבה 132 מאחינו ואחיותינו חטופים במקום הכי אפל ועצוב בעולם.

חלקים מבית הספר הנושאים את יגון האובדן העלו למודעות בית הספר את סיפוריהם של כל נופל ונופלת. לרגע קצר, כל מרכיבי בית הספר הכירו כל אחד ואחת מהם וניתנה לנו האפשרות לאהוב אותם ובכך, להתאבל על אובדן של פרחים כה ייחודיים ויפים.

אני אוהב לדמות את בית הספר למשתלה, שבמקום לגדל צמחים מגדלים בה ילדים. כמי שמלווה את העשייה החינוכית בבתי הספר, אני תמיד מתרשם ומתרגש לראות כמה חשוב לכל בית ספר לטפח את תלמידיו לפי צורכיהם הייחודיים, לצד המגבלות הרבות המובנות במערכת החינוך. כמי ששותף מלא במאמצי הגידול, אני יודע כמה בית הספר משקיע יותר מהיקף כוחותיו כדי להגשים את המשימה הזו. כאשר המשימה של בית הספר מסתיימת, והילד הפך לפרח שלם, הקשר בין הילד לבית הספר לכאורה נגמר. אך הקשר של בית הספר עם הבוגר נשמר בתוך נפשו של התלמיד ובית הספר. למרות שבית הספר יעביר את המיקוד שלו לילדים שעדיין לומדים בו, הוא עדיין מחזיק בתקווה שקטה, כמו אם פולנייה טובה, שיום אחד נראה את הפרחים שלו צומחים למימדים מרשימים שהופכים את המדינה שלנו ליפה יותר. אך ביום זה, התקווה הזו התחלפה בייאוש וחוסר אונים, ואיתם, כל החלומות השקטים שבית הספר חלם עבור שלושת בוגריו, נגדעו. מכאובי ליבו של בית הספר התרחבו להורי התלמידים ולקהילות שאליהן הם שייכים. כאב רוחבי של כל מעגלי חייהם של הנופלים.

אותה אחידות שתיארתי איפשרה לי לחוש את כובד הכאב הקולקטיבי של בית הספר. לפחות כך אני חושב. וזה כאב, כאב מאוד. זה הרגיש כמו אבל אישי, על מרכיב מתוך העצמי של בית הספר שאבד ולא יחזור. קוהוט כתב על המושג "עצמי מורחב" שמתאר את הקשר הגורדי בין ההורה לילדו, והיום חשתי גם את הקשר הגורדי בין בית ספר לתלמידיו. לא משנה כמה זמן יחלוף וגם אם המרחק רב – תלמידי בית הספר תמיד יישארו חלק ממנו.

הרי בסופו של דבר זוהי משימה משותפת – של ההורים ובית הספר. לגדל את הילד, ולכל אחד יש תפקיד ברור (בדרך כלל). התובנה על שותפות הגורל של בית הספר וההורים כאחד היוותה עבורי נקודה של תקווה וצמיחה עבורנו כחברה. כמו שהביטוי אומר – "אתה לא יודע מה יש לך עד שאתה מאבד את זה", רק דרך האובדן של שלושה פרחים כה יפים, יכולתי לחוש את הקשר הגורדי בין בית ספר להורים. תובנה זו הפיחה בי תקווה קטנה שחיממה את ליבי הכואב, של תקומה וחיזוק החברה שלנו. חברה הזקוקה לחיזוק רב-מערכתי כדי שתוכל להכיל את האיומים הרבים הסובבים אותנו. במעבר הידוע בימים אלה, מייאוש לתקווה, מצאתי בחיבור בין בית הספר לתלמידיו, ודרך כך להורים ולקהילות השונות בארץ, את התקווה שכה חיפשתי בתוך הריק שחוויתי לאורך הטקס. את אותה צמיחה שנגדעה.

בסיומו של אחד מהיום הקשה בתולדות המדינה יש למצוא נחמה בחיבורים שיש בינינו, חיבורים שלא תמיד אנו מודעים אליהם ביום-יום, ורק במשברים אנו מרגישים. כפסיכולוג בית-ספרי, אחד ממוקדי התפקיד שלי הוא חיזוק החיבור בין בית הספר למשפחת התלמיד מתוך ידיעה שהפיצול שרק מתעצם ברגעי משבר הוא פגיעה ישירה בילד. כפסיכולוג חינוכי, אני מחויב להמשיך לחתור לחיזוק הקשרים האלה למען התלמידים והקהילה כולה.

וזהו המסר שאיתו יצאתי מהיום הזה. בואו נכיר ונבחן את החיבורים שיש בינינו, את שותפות הגורל שלנו כחברה, ונחפש להעצים אותם במקום להרחיק ולפצל. כפי שאירועי ה-7/10 הוכיחו לנו, אין לנו את הפריבילגיה לפגוע במרקם החברתי שלנו.

ליבי עם החטופים שנגזלה מהם הזכות להתאבל על אהוביהם שנפלו, ועם משפחות החטופים החווים מציאות בלתי אפשרית זמן רב מדי.

בתקווה לימים טובים יותר,

בן מיטל

פסיכולוג חינוכי מומחה